בבוקר ה-11 בספטמבר, נשמה אודליה אהובתנו את נשימתה האחרונה ועזבה את העולם הזה.
אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לקבל, להפנים, להבין או לתפוס את גודל האבדן.
רק בת 45, בשיא פריחתה, באמצע החיים, באמצע האמהות, באמצע הקריירה, באמצע הכל.
מוכי יגון וגעגועים, אנו מוקירים את זכרה.
 
אודליה נולדה ב-2 ביולי 1967 בבית החולים "קפלן" ברחובות.
הצעירה מבין שלושת ילדיהם של ניצה ויהודה לוי. אחיה הבכור, צהל (צלי) היה אז בן 10. אחיה רענן (רני), היה בן 3.
את המאבק הראשון בחייה היה עליה לנהל ממש עם לידתה. מיד עם הגיחה לאוויר העולם, נאלצו הרופאים להחליף את כל הדם בגופה, פעמיים, משום שהתברר כי היא בסכנת חיים.
הפעולה הבלתי שגרתית עברה בהצלחה.
השם אוד-ל-יה שנבחר על ידי אמה, ניצה, בשל היותה בת לאחר שני בנים - היטיב אפוא לבטא גם את רגשי התודה על כך שחייה של בתה ניצלו.
כשהייתה בת שנה, עברה המשפחה לאוגנדה, לשם נשלח אביה יהודה, אז רב סרן בקבע, במסגרת המשלחת הצבאית. השליחות נמשכה 3 שנים ובהיותה בת 4 חזרה המשפחה לישראל, לעשרת.
 
כבר בבית הספר היסודי נתגלתה אודליה כבעלת רגישות מופלאה וחוש צדק יוצא דופן. לפני כשנה ערכה בביתה שבעשרת פגישת מחזור במלאת 30 שנים לסיום בית הספר היסודי. במהלך הערת עלה הסיפור הבא:
אחד הילדים בכיתה היה מכה. לילדים נמאס והם החליטו לעשות עליו חרם. אבל אודליה התנגדה לזה בכל תוקף ושכנעה אותם להימנע מכך. במקום זה, היא הכינה עצומה המתארת את מעלליו של אותו ילד וקראה בה להוריו להתעורר, ולהפעיל את סמכותם ההורית. אודליה החתימה את הילדים על העצומה וכשהיא מובילה משלחת של ילדי הכיתה, הגיעה לביתו של הילד המכה ומסרה את העצומה להוריו.
 
משמלאו לה 11 שנים, שוב יצאה המשפחה לתקופה לחו"ל, הפעם לוונקובר שבקנדה, במסגרת שליחות אליה יצא אביה מטעם הקרן הקיימת.
שלוש שנים חיו בוונקובר, במהלכן התיידדו עם משפחת שניר - צ'אק, איליין וקרול - אשר היו לאודליה כבני משפחה קרובים לכל דבר ועניין מאז ועד יומה האחרון. מיד כשנודע להם שמצבה של אודליה הורע, הגיעו במהלך חודש יוני האחרון צ'אק וקרול לישראל רק על מנת לבקר את אודליה.
 
עם שובם מקנדה לעשרת, החלה אודליה ללמוד בתיכון גדרה. כמו בבית הספר היסודי, גם כאן, בלטה בשטח. תוך זמן קצר, היא התמנתה לחברה במועצת התלמידים ולעורכת עיתון בית הספר ובמקביל, הדריכה בשבט צופי אריות גדרות, המשיכה לתפקיד רש"גדית ולבסוף שימשה כמרכזת צעירה.
בתיכון, נצמדה אודליה לעקרונות הצדק ביתר שאת ולא פעם העדיפה את העמידה על העקרונות על פני טובתה האישית. יום אחד, הועלו טענות קשות מצד התלמידים כלפי אחד המורים. אודליה, כעורכת העיתון, ערכה טור הקורא לאותו מורה ולהנהלת בית הספר לטפל בעניין.
בשלב "הצנזורה", פסלה הנהלת בית הספר את הטור. למרות מחאתה והתעקשותה של אודליה, ההנהלה לא חזרה בה מהתנגדותה.
חברי ההנהלה היו משוכנעים כי מיגרו את הרעה, ושמו הטוב של בית הספר ניצל, אבל אודליה חשבה אחרת. באותה עת, היא שימשה גם כראש המועצה הצעירה במתנ"ס גדרות. בן ליל, הדפיסה את הטור במתנ"ס, התייצבה בבוקר מחוץ לשער בית הספר וחילקה את המאמר לכל התלמידים.
בשל כך היא הושעתה מהלימודים. אבל זה היה מחיר קטן לניצחון מתוק. המסר עבר!
בסוף כיתה י"א, נבחרה אודליה למשלחת של משרד החוץ לארצות הברית, שם הדריכה ולקחה חלק במסע הסברה בקרב הקהילות היהודיות.
השנה, הייתה זו יובל, בתם הבכורה של אודליה ואביעד, שיצאה לפני בסוף כיתה י"א, במשלחת לארצות הברית, במסגרת קראוון הידידות של הצופים. שליחות זו היתה מעין סגירת מעגל מצידה של אודליה, אשר עשתה הכל על מנת לאפשר ליובל את היציאה לשליחות.
 
באוקטובר 1985, התגייסה אודליה לצה"ל ועל פי בקשתה, שובצה כמדריכת "בנים", בחיל התותחנים. מדובר בתקופה שבה עוד לא היו לוחמות בצה"ל, ומעט מאוד תפקידים קרביים מולאו על ידי בנות. לאחר שנה של הדרכה בשבטה, יצאה אודליה לקורס קצינות בבה"ד 12 בצריפין.
לקראת סיום הקורס היא נקראה לשיחת שיבוץ. הובהר לאודליה, שהיתה אז רק רב"טית, על ידי מפקדת הקורס, כי היא יכולה לבחור השלמה בחינוך, בת"ש או בח"ן - אך היא לא תוכל לצאת להשלמה של קורס קציני תותחנים. והנימוק - זה שמור לבנים. והרי זו הייתה המטרה שלמענה מלכתחילה יצאה אודליה לקורס הקצינות.
אודליה הודיעה לקצינה המופתעת, שאם היא לא יוצאת להשלמת תותחנים היא חותמת ויתור וחוזרת מיד לשבטה. מפקדת הקורס התרשמה מנחישותה והעבירה את הבקשה הלאה לקצינת ח"ן ראשית - אז תא"ל עמירה דותן. עוד באותו היום התקיימה הפגישה שבה הסבירה תא"ל דותן לאודליה כי ההשלמה החיילית של התותחנים היא הקשה, הארוכה והיקרה שבהשלמות. מאחר שכאישה, יתרת השירות שלה קצרה - צה"ל לא יכול להרשות לעצמו לאפשר יציאתה להשלמת קציני תותחנים.
אודליה השיבה מיד, שהיא מוכנה לחתום קבע כמה שיידרש. אבל אז התברר שהבעיה טמונה במקום אחר... תא"ל דותן הבהירה לאודליה ש"היה לא יהיה".
אודליה אמרה לתא"ל דותן שהיא חוזרת לבה"ד 12 לאסוף את חפציה וכי היא חוזרת לשבטה מבלי לסיים את הקורס.
בדרך, היא שינתה את דעתה ואת המסלול שלה, ולמעשה את מסלול חייה. במקום להגיע לבה"ד 12, חתכה אודליה לכיוון מפקדת קצין תותחנים ראשי בסמוך לבה"ד 12 שבצריפין.
היא נכנסה אל הקתמ"ר, תא"ל שמואל רשף, ודרשה כי יוודא את שיבוצה להשלמת קציני התותחנים כפי שהובטח לה בשבטה. רשף דחה את הבקשה והשתמש בנימוקיה של תא"ל דותן. אבל בסופו של דבר, לאחר שעה של לחץ פיזי מתן מצידה של אדליה, התרצה ונתן לאודליה אוקיי.
בשלב זה ביקשה אודליה לקבל את סיכום הראיון בכתב. הקצין הבכיר נדהם. "אני הקתמ"ר ואני נותן לך את המילה שלי שיהיה בסדר, זה צריך להספיק לך", הוא אמר. אבל אודליה, בדרך שלה שכולנו מכירים, בתקיפות אבל ברגישות השיבה לו: "אני סומכת עליך, אבל עד שלא אקבל אישור בכתב לסיכום, אני לא זזה מכאן". הסיכום בכתב הוכן בתוך דקות, אודליה סיימה את קורס הקצינות והצטרפה להשלמת קציני התותחנים.
שם פגשה את אביעד.
 
גם בקורס הייתה אודליה משכמה ומעלה.
זו קורס הידוע באורכו ובהיותו קשה ביותר, עם מיעוט שעות שינה (כ-10 שעות שינה בשבוע) והוא היווה אתגר לכל הצוערים. למרות הקשיים הפיזיים יוצאי הדופן, צלחה אותם אודליה בהצלחה רבה. בפועל, היא ישנה אפילו פחות מכל הצוערים, שכן הגברים דילגו פה ושם על מקלחת כדי לזכות בכמה דקות שינה נוספות. אודליה לעולם לא. "עדיפה מקלת טובה על שעת שינה" נהגה לומר.
לאחר הקורס, שובצה כמפקדת קורסים בשבטה ובהמשך כקצינה מובילה בהדרכה טובה, הגוף האחראי על ההדרכה בבסיס.
אודליה יצאה מדי שבת משבטה הביתה. אבל מיד עם הגעתה לביתה, לאחר כשעתיים, הפקידה את בגדי הצבא בידי אמה, ניצה, ומבלי לנוח, יצאה מיד לדרך, נסיעה של כ-4 שעות נוספות באוטובוסים - כדי לבלות שבת עם החבר שלה, אביעד, אשר ששירת ברמת הגולן ויצא רק אחת לשלושה שבועות.
כי זו אודליה - 100% נתינה ומסירות בכל מערכת. תהא זו מערכת יחסיה עם בני משפחתה, מוריה, פקודיה, עם בן זוגה, יחסי חברות, יחסים עם לקוחות, עם קולגות, עם כל אדם. תמיד, אבל תמיד, 100% מאמץ.
 
משסיימה את שירות הקבע, הצטרפה למחלקתו של אבי קדיש במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ועם שחרורו של אביעד וידאה בדרכה הייחודית שהמחלקה תקלוט גם אותו.
לאחר שאביעד שכנע אותה לוותר על לימודי רפואה, למדו שניהם יחד משפטים באוניברסיטת ת"א, ובשנת 1995 הוסמכו השניים כעורכי דין.
 
אביעד ואודליה נישאו בשנת 1992.
בשנת 1995 נולדה יובל, בשנת 1998 נולדה אריאל, ובשנת 2001, עומר.
בשנת 1997 השלימו את בניית ביתם במושב שדמה.
בשנת 2000 הלך לעולמו אביה, יהודה, אותו ביכתה במשך תקופה ארוכה ולא קלה. אודליה תמיד ייחסה את התפרצות המחלה לאירוע זה.
בשנת 2006 עברו אביעד ואודליה ובנותיהם לבית הוריה של אודליה בו נולדה וגדלה בעשרת, ומאז הם מתגוררים שם.
שמחתה וגאוותה של אודליה בשלושת הבנות היו תמיד מקור הסיפור העיקרי בחייה.
היא הייתה מעורבת בחייהן עד הסוף, בכל תחום ותחום. במשך 10 שנים, אודליה הייתה בוועד ההורים הכיתתי של אחת הבנות. רוב השנים הייתה גם חברת הנהגת ההורים הבית ספרית.
במקביל הייתה ממובילות עמותת החינוך בגדרות, שנוסדה על מנת לקדם את הנושא לראש סדר היום במועצה האזורית. בהמשך ישבה גם בוועדת החינוך של המועצה.
בשעות מעטות ביום, בסופי שבוע מלאים וגדושים ובחופשות משפחתיות רבות בילתה עם הילדות ועם בני המשפחה המורחבת. יחד עם אביעד, חינכה את הבנות לערכים שהאמינה בחשיבותם: אכפתיות, חברות אמת, דרך ארז, חשיבה עצמאית וביקורתית, תרומה לקהילה, אהבת הארץ והמורשת היהודית.
על אף הקריירה הסוערת, ושלל הפעילויות הנלוות, בכל מה שנדרש לילדות, היא תמיד הייתה שם בשבילן - מקשיבה, מייעצת, מחבקת, משמיעה מילה טובה, תומכת מכוונת, מסייעת במציאת פתרונות.
 
אודליה עבדה כעורכת דין שכירה - שנה במשרד סהר בלום ו-6 שנים במשרד שנהב קונפורטי אלרום ושביט. היא רכשה ניסיון, מיומנות וביטחון.
לאחר מכן, פצחה בקריירה כעצמאית.
בשנת 2003 הקימה יחד עם אביעד את משרדם בפארק המדע ברחובות. היה זה ללא ספק אחד השיאים בחייהם המשותפים, אבל העיבה עליו עננה כבדה.
ביום חנוכת המשרד 1.5.2003, היא נבדקה וקיבלה את הבשורה המרה כי חלתה בסרטן השד.
במשך 9 שנים עשתה אודליה את הבלתי אפשרי: היא התנהלה בשני יקומים מקבילים - מקימה ומבססת משרד לתפארת, חיה חיים מלאים ובריאים מצד אחד, מתמודדת עם מחלת הסרטן מאידך.
בתחום המקצועי, הלך המשרד וגדל. אט אט הצטרפו עורכי דין נוספים וכיום הוא מונה 8 עורכי דין, 2 מתמחים ו-5 אנשי צוות באדמיניסטרציה.
כבוסית לעובדיה וכראש המשרד בפועל, הפגינה אודליה תמהיל נדיר של דרישות בלתי מתפשרות ומקצוענות מחד ורגישות והשקעה אין סופית בלימוד, העשרה, הכוונה והדרכה של עובדים מאידך. יעילותה העל-אנושית ממש, אפשרה לה להספיק ביום עבודה אחד, מה שעורכי דין מן השורה מספיקים בשבוע.
 
במקביל לפעילותה הקהילתית המקומית, שימשה אודליה כחברת הוועדה לקידום מעמד האישה בלשכת עורכי הדין, חברת הנהלה וראש מערך האכיפה בשדולת הנשים בישראל. בשנים האחרונות הייתה גם חברה בוועדה המייעצת של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד התמ"ת.
במישור הציבורי, אודליה שמה לה למטרה להוביל ולקדם שוויון מגדרי והעצמת נשים. כל אמצעי קידש את המטרה הזו, לה הקצתה זמן ומשאבים כספיים. את עיקר זמנה בתחום זה, הקדישה אודליה במסגרת פעילותה המסורה בשדולת הנשים.
 
בתחום המשפטי, אודליה מיצבה עצמה כאחת המובילות אם לא "הא" בתחום זכויות נשים בעבודה, פיטורים בהריון, בהליכי אימוץ או טיפולי פוריות, הטרדה מינית ואפליה על רקע מגדרי. במסגרת מאבקיה במשך השנים, פעלה אודליה לשינוי של הלכות ולקביעת הלכות חדשות שעניינן הגנה על נשים.
היא הייתה עורכת דין משכמה ומעלה. נהייה למקצוענית מהדרגה הראשונה, ידענית גדולה, יסודית, יעילה וחדשת מחשבה וניסוח. מעבר לכך ולא פחות חשוב, הייתה תמיד רגישה ותומכת עבור לקוחותיה.
אודליה הייתה ידועה כעורכת דין עיקשת ותקיפה, אבל היא זכתה תמיד להערכה רבה מצד חברים למקצוע ובעיקר מיריביה בתיקים השונים, על כך שהייתה לה יכולת ייחודית לנהל כל תיק, מו"מ או ויכוח, יהיו התובעניים והעיקשים ביותר, בדרך מכובדת וביושרה שאין שניה לה.
אודליה אחראית לקביעתן של מספר הלכות פורצות דרך, בתחום זכויות הנשים בעבודה ובפרט בתחום הפיטורין בהריון. אחת החשובות שבהן, היא ההלכה שקבעה כי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה יחול גם לגבי נשים שעבדו במקום עבודה בו פחות מ-6 עובדים. הלכה תקדימית אחרת הייתה זו אשר קבעה את החובה להשיב את העובדת לעבודה בפועל לאחר חופשת הלידה והלכה נוספת היא זו שקבעה כי אין על מועמדת לעבודה לספר על דבר הריונה בעת הראיון, לצורך קבלתה לעבודה.
הלכות אלה נלמדות כיום בבתי הספר למשפטים. אודליה הייתה זו שהפצירה בנשים לעמוד על זכויותיהן והובילה אותן למאבק צודק בבית הדין לעבודה, שהסתיים כאמור, בהלכות אלה.
התיק האחרון, שהסתיים זמן קצר לפני פטירתה של אודליה, עסק בסוגיית שכר שווה לעובדת ולעובד. בחודש מאי 2012 ניתן פסק הדין בבג"צ אורית גורן נ' הום סנטר, באחד מפסקי הדין האחרונים של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, דורית בינייש.
בית המשפט העליון קיבל את טענות העותרת ושדולת הנשים (אשר יוצגו ע"י אודליה וע"י משרד עו"ד אורנה לין) וקבע כי "הוכחת פערי שכר בין נשים לגברים, יהוו גם עילת תביעה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולא רק לפי חוק שכר שווה, וכך תתאפשר העברת נטל השכנוע אל כתפי המעסיק, להוכיח שלא מדובר בפערים שמקורם באפליה". מדובר בפסק דין חשוב ופורץ דרך.
אודליה עוד הספיקה להופיע בטלוויזיה בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום והתייחסה לפסק הדין הזה. הראיון הרהוט, הנינוח, המרשים עמה התקיים כשהיא כבר סובלת כאבים קשים, מסתירה אותם, והיא בדרכה לסדרת הקרנות בניסיון למגר את הגרורות שפשטו בעמוד השדרה.
 
לאודליה היה עיסוק מרכזי אהוב נוסף בחיים - חברים.
היא ליקטה ואספה סביבה עשרות חברים. עם מרביתם שמרה על קשר יומיומי לכל היותר שבועי. תמיד מצאה את הזמן להקדיש את תשומת הלב, לתמוך ולייעץ - גם כשלא נתבקשה וכשחשבה שראוי.
חבריה וחברותיה מצידם ידעו כי על אימת שיזדקקו לעצה טובה, לתמיכה או לסיוע, אודליה תהיה שם בשבילם. היכולת הזו להיות כזו בשביל כל כך הרבה חברים הייתה פשוט מדהימה. לא מפתיע שלהלוויתה הגיעו 1,500 חברים ובני משפחה.
אודליה תמיד יזמה ואירחה - פגישות מחזור, מסיבות סיופ, מסיבת פרידה ממנהלת בית הספר, אירועי חג, ערב עצמאות או סתם מסיבת יומולדת.
כך יזמה בשנת 2008 בעיצומם של הטיפולים, טיול עם שתיים מחברותיה להודו. בכך הגשימה חלום שטיפחה כמה שנים.
היא אהבה מאוד את אילת. תמיד ציפתה להזדמנות הבאה לרדת לאילת לעבודה, לכנס או לחופשה. ואם אפשר, רצוי עם שתי החברות הטובות.
 
9 שנים, עסקה אודליה בניהול המשרד, הקריירה, הפעילויות הציבוריות והקהילתיות והמשפחה, תוך שהיא מגיעה על בסיס קבוע לבית החולים שיב"א, מתחברת לאינפוזיה, מקבלת טיפולי כימותרפיה, הקרנות, מטפלת במחלה, ושבה מיד לאחר מכן לפעילות סדירה.
המחלה לא הייתה מקובלת עליה. היא לא אפשרה לה לנהל את חייה ולא הייתה מוכנה בשום אופן לראות את עצמה כחולה.
יום אחד, בעודה מחוברת לכימותרפיה, עברו במחלקת אשפוז יום האונקולוגי בנות השירות הלאומי וחילקו משלוחי מנות לחג הפורים. אודליה הרימה את ראשה מהלפ-טופ (היא עברה באותה עת על כתב תביעה שהעבירו לעיונה), בחיוך עדין ובקול רך סירבה בנימוס תוך שהיא אומרת לבנות: "תודה אין צורך, שימרו זאת לחולים האונקולוגיים". מעולם לא ראתה את עצמה כחולה אונקולוגית.
אודליה פיתחה קשרי ידידות אמיצים עם כל הצוות הרפואי והתומך. עם המזכירות ביחידת השד ועם האחיות באשפוז יום. חלקן הפכו לקוחות. המשרד סייע גם, בהתנדבות כמובן, לעמותה לקידום הסיעוד האונקולוגי.
מלחמה בסרטן השד, אף אחת לא יכולה לעשות לבדה. חייבים רופא, רצוי רופאה, רצוי מומחית מהמעלה הראשונה שתהייה מסוגלת להכיל חולה מסוג אחר. חולה שמסתכלת למחלה המפחידה הזאת בעיניים ומודיעה לה שהיא לא מפחדת ממנה, אלא שמעתה חיים בדו-קיום. והעיקר, לא מוותרים על שום דבר מהחיים התוססים, המלאים. את הדרך הארוכה על פני כעשור עשתה אודליה עם פרופ' בלה קאופמן, מנהלת יחידת השד בבית החולים תל-השומר.
 
במהלך החודשים מאי-יוני 2012 חלה הידרדרות מהירה במצבה של אודליה. הפעם זה התבטא בעיקר בריאות. אך אודליה כמו אודליה המשיכה במאבק עיקש, מתמיד, וממוקד מטרה. לאחר שבוע של אשפוז והחלפת כימותרפיה, שבה התקווה. נוצר הרושם שהיא תוכל למחלה גם בשלב זה. מצבה השתפר באופן ניכר, הנוזלים בריאות נוקזו או נספגו, ולא הצטברו חדשים. הצורך בחמצן הלך ופחת והיא החלה עולה ויורדת במדרגות הבית. בדיקת ה-CT הראתה שהגידולים קטנו ותוצאות בדיקת המרקר היו טובות. הרבה רגעים משמחים ומעוררי תקווה, היו בערבים הלא רחוקים, שבהם ירדה וישבה בחיק המשפחה, בסלון. ניהלה שיחות עם בני המשפחה, צחקה והתלוצצה כתמיד. אבל השמחה הייתה קצרה מאוד.
למרבה הצער הריאות לא עמדו עוד במעמסה, ולמרות השיפור הזמני שהתרחש, חלה הידרדרות נוספת. ההתדרדרות האחרונה.
 
איזו אודליה זו הייתה.
גדולה מהחיים.
אנחנו נשבעים לזכור אותך כך:
חברת נפש אמתית, מלאת חיים, צוחקת, נהדרת ממש כמו שהיית. חכמה ומשעשעת, טובת לב, מצחיקה אותנו עד דמעות עם ההומור ההורס ההוא, עם שתי עיני שקד ממזרות, בורקות ומלאות חיוניות.
עם עצמה שמסוגלת להזיז הרים, עם לב ענק שיש בו מקום מיוחד לכל אחד מאיתנו.
בלבנו שלנו, מקום גדול וחם שמור מהיום ולתמיד רק לך.
 
אודליה לוי-אטינגר ז"ל, 1967-2012
הלכה לעולמה אך לא מעולמנו.

 

ערב לזכרה של אודליה לוי-אטינגר ז"ל,  שנערך ביום ה-30 לפטירתה